נזק ראייתי בתביעה בגין רשלנות רפואית

התקדמות המחקרים הרפואיים, ריבוי מגוון הטיפולים וההתמחויות השונות, וכן ריבוי התביעות בגין רשלנות רפואית, מחייבים את ניהולם ועריכתם המוקפד של הרשומות הרפואיות השונות הנוגעות לכל חולה וחולה.

העברת הנטל הראייתי בתביעות בגין רשלנות רפואית

בתביעות בגין רשלנות רפואית, יתכנו מקרים בהם נטל ההוכחה יעבור אל כתפי הנתבע, הלוא הוא המוסד הרפואי, בנסיבות בהן צריך היה להיעשות רישום רפואי נאות והוא לא נעשה, או שהתגלו בו ליקויים מסוימים.

מקום בו קיים מחדל רישומי כאמור, ולא ניתן לו הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בתביעת רשלנות רפואית, אל הנתבע.

בתי המשפט קבעו, לא אחת, חזקת רשלנות רפואית במקום בו לא נעשו רישומים רפואיים. החלטתם זו נבעה מן הצורך לקבוע מדיניות משפטית בעניין שתגרום לבתי החולים להקפיד הקפדה יתרה בעניין הרישום הרפואי.

ב- ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים, פ"ד מו(1) 712 קבע בית המשפט כך :

"מחדל ברישום מונע מהתובע מבית המשפט ראיה אוטנטית בעלת משקל. במצב זה עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ובכל להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות".

ייתכנו אף מקרים בהם יחויבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי ניהול רישומים נאותים נגרם לו "נזק ראייתי בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו".

הסיבות להעברת הנטל הראייתי

לעיתים כאשר יש מחלוקת בין הנפגע לבין בית החולים באשר לפעולות שננקטו או לא ננקטו על ידי הרופא המטפל והאם הגיעו לכדי רשלנות רפואית, ישנה חשיבות מכרעת לקיומו של תיעוד רפואי מלא ורציף.

הצורך בתיעוד רפואי מתחזק נוכח העובדה שמדובר ברופא שמתוקף מקצועו עושה טיפולים רבים ודומים ולא יכול לסמוך על זיכרונו.

בייחוד כאשר מדובר על תביעות רשלנות רפואית שחלקן מוגשות לאחר שנים רבות (לדוגמא, כאשר מדובר בוולד שנפגע בעת לידתו).

תיעוד רפואי ככלי עזר בתביעות בגין רשלנות רפואית

התיעוד הרפואי משמש כלי עזר בידי המומחים הרפואיים לצורך ביסוס חוות דעותיהם וכן משמש כלי בידי בית המשפט לקבוע מה דרך הטיפול הסבירה וההולמת בנסיבות העניין, והאם במקרה דנן קיימת רשלנות רפואית.

תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976, מורות למוסדות רפואיים לשמור את המסמכים הרפואיים למשך פרקי זמן הנקבעים בתקנות בהתאם לאופי המסמך הרפואי.

במקרים בהם הפר המוסד הרפואי חובה זו, קבעו בתי המשפט, במספר פסקי דין, כי מחדל זה מעביר את נטל ההוכחה לכתפי המוסד הרפואי ועליו יהא להוכיח כי בטיפול שניתן לא הייתה רשלנות רפואית.

יוצא מכך, שבנסיבות בהן קיימת מחלוקת בין החולה לבין המוסד הרפואי באשר לדרך הטיפול שננקטה, בהיעדר רישום רפואי, יטה בית המשפט להעדיף את גרסתו של החולה, אם אינה מופרכת כשלעצמה, ויקבע כי אכן הייתה רשלנות רפואית.

המחדל מקבל משנה תוקף כאשר לא ניתן הסבר מתקבל על הדעת לחוסר ברישומים הרפואיים.

חוק זכויות החולה

סעיף 17 לחוק זכויות החולה, מחייב את המוסד הרפואי לערוך ולנהל רשומה רפואית, ומונה אילו פרטים ומסמכים נכללים בהגדרה של "רשומה רפואית", וכן קובע כחריג, כי תרשומת אישית של המטפל אינה נכללת בהגדרה של "רשומה רפואית" וכזו אין חובה לשמור ולנהל אותה.

סעיף 18 לחוק זכויות החולה, עוסק בזכויותיו של המטופל לקבל העתק מן הרשומה הרפואית, וקובע כחריג לזכות זו כי לוועדת האתיקה של המוסד הרפואי מסורה סמכות שלא למסור מידע רפואי לחולה אודות מצבו, במקרים בהם עלול המידע לסכן את חייו או לגרום לו לנזק בריאותי או/ו נפשי חמור.

בחוק זכויות החולה לא נקבעה זכות ערעור על החלטותיהן של ועדת האתיקה, ומכאן שהדרך היחידה לתקוף את החלטותיהן היא לפנות בעתירה לבג"ץ.