אשם תורם כהגנה מפני תביעות ברשלנות רפואית

רופאים הנתבעים תביעות ברשלנות רפואית יכולים לטעון טענת "אשם תורם" כהגנה מפני תביעות אלו. נטל ההוכחה בטענה זו מוטל על הנתבע-הרופא להוכיח כי התובע-הניזוק הכניס את עצמו לסיכון ובשל אשמו שלו נגרם הנזק. במידה ויצליח הרופא לבסס את טענתו זו ויוכיח את יסודותיה, תקום לו הגנה בשל תביעת רשלנות רפואית.

יסודותיה של הגנת "אשם תורם"

סעיפים 64-70 לפקודת הנזיקין עוסקים בסוגיית האשם בכלל, והאשם התורם בפרט. הסעיפים שיוחדו להגנת האשם התורם הם 64-69 לפקודת הנזיקין.

סעיף 64 לפקודת הנזיקין מקדים ומפרש מהי הגדרת ה"אשם" בקובעו, כי הגדרה זו כוללת כל התנהגות המבססת אחריות בנזיקין. הסעיף מכוון בעיקרו למזיק שביצע עוולה נזיקית בהתנהגותו.

בסייפא של הסעיף מדובר באדם שהזיק לעצמו "אם היה האשם או אחת הסיבות לנזק". באותו עניין מפרט הסעיף סייגים לאחריות הניזוק לנזקו שלו, בקובעו את הסייגים הבאים :

(1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי-רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי-אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה;

(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק.

(3) הוא ילד שלא מלאו לו שתים-עשרה שנה, והוא שניזוק, לאחר שהאדם שגרם לנזק הזמין אתו, או הרשה לו, לשהות בנכס, שבו או בקשר עמו אירע הנזק או להימצא כה קרוב לאותו נכס שבמהלכם הרגיל של הדברים היה עשוי להיפגע באשמתו של אותו אדם".

סעיף 65 לפקודת הנזיקין דן בנסיבות בהן התנהגותו של הניזוק הובילה לאשמתו של המזיק, ובכך לקרות הנזק. כאשר מתקיים קשר סיבתי בין התנהגות הניזוק לאשמו של המזיק, או אז סכום הפיצוי יופחת בשל אשמו התורם של הניזוק.

סעיף 66 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט להיטיב עם הניזוק ולהגדיל את סכום הפיצוי שנקבע מכוח סעיף 68 לפקודה.

סעיף 68 לפקודת הנזיקין דן בהגנת האשם תורם וקובע את יחסיותה. ככלל, ההגנה תהיה יחסית ואין היא פוטרת את הנתבע מאחריות כליל, גם בנסיבות בהן גרם הניזוק בעצמו לקרות הנזק ובאשמו שלו הכניס את עצמו לסיכון שגרם בסופו לנזק.

מבחנים להתקיימות הגנת האשם התורם ברשלנות רפואית

לצורך הכרה בהגנת האשם התורם, קבעה הפסיקה שני מבחנים :

מבחן אובייקטיבי הבוחן האם הניזוק פעל כמו אדם סביר, באותן נסיבות.

כן, נקבע מבחן סובייקטיבי המודד את האשם המוסרי. כאן נבחנת מידת האשם המוסרי של הניזוק המסוים.

הדברים נכונים כאשר מדובר בניזוק בריא בנפשו שאין לו מגבלות כלשהן הפוגעות בכושר הבנתו. כאשר עסקינן בניזוק מוגבל בכושר הבנתו, ברור כי מבחן הסבירות לא הולם את הנסיבות, ובית המשפט יתחשב במגבלותיו של הניזוק.

כאשר מדובר בתביעה ברשלנות רפואית, בה הניזוק טוען לרשלנות רפואית בטיפול, ומנגד טוען הרופא כי הניזוק הזניח את בריאותו ולא פעל על פי הוראות מפורשות שקיבל, או אז אם תתקבל הגנת האשם התורם, ניתן יהא לטעון, במסגרת התביעה ברשלנות רפואית, לחלוקת נטל הפיצוי בין הניזוק לרופא.

אשם תורם כעילת הגנה יחסית

הגנת אשם תורם אינה הגנה מוחלטת, אלא יחסית בלבד. טענת "אשם תורם" יכולה להביא לחלוקת נטל הפיצויים בין התובע לנתבע, בנסיבות בהן מוצא בית המשפט את שניהם אחראים לקרות הנזק,

יפסוק מהי מידת אשמו של כל אחד מהם בנסיבות המקרה, ויתרגם אחריות זו לפיצוי כספי.

ברמת העיקרון, מכירים בתי המשפט שיכול ויתכנו נסיבות חריגות בהן יימצא כי אשמו התורם של הניזוק גבוה כל כך עד כדי שלילית הפיצוי לחלוטין.

אולם, מגמת בתי המשפט היא לנסות ולהימנע ככל הניתן מפסיקות השוללות פיצוי מעיקרו.

הגנת אשם תורם בתביעת רשלנות רפואית

בנסיבות בהן נגרם לחולה נזק, בעקבות רשלנות רפואית נטענת, והוא מגיש תביעה נגד הרופא המטפל. יכול האחרון להתגונן בעזרת טענת אשם תורם.

בכוחה של טענת הגנה זו – אם יוכחו יסודותיה – לחלק את נטל הפיצוי בין הרופא לניזוק, על פי מידת אשמים בהיקף הנזק.

יחד עם זאת, גם כשעולה מחומר הראיות שהחולה הזניח את בריאותו, אין זה פוטר את הרופא מלהראות כי נהג כפי שמצופה מהרופא הסביר באותה העת ובאותן הנסיבות ובהתנהלותו לא הייתה רשלנות רפואית כנטען, ושמתוקף תפקידו עשה כל שאל ידו בכדי למנוע את התרחשות הנזק.