טעות באבחון ואיחור באבחון כעילה בתביעה בגין רשלנות רפואית

חלק ניכר מהתביעות המוגשות בגין רשלנות רפואית, מקורן בטעות באבחון מחלה שגרמה לאי טיפול נאות, וכן איחור באבחון מחלה שדרדר את מצבו הבריאותי של החולה והפחית את סיכוייו להחלים.

אי גילוי מחלה כעילת תביעה ברשלנות רפואית

במרבית המקרים, רופא המשפחה הוא הרופא הראשון עימו החולה נפגש, מתוך שרשרת ארוכה של רופאים ובדיקות. החולה מגיע אליו ומתלונן על מחושים שונים ומשונים, בהם: כאבי ראש כרונים, סחרחורות, הקאות ועוד.

סימפטומים אשר יש בהם, להצביע על מספר רב של מחלות. כאשר הרופא שולח את החולה כלעומת שבא ומצייד אותו במשכך כאבים, בלי לבדוק את הבעיה לעומקה, הרי שזהו הצעד השגוי הראשון בביסוס עילת הרשלנות הרפואית.

רופא המשפחה, מתוקף תפקידו כרופא כללי, חייב להכיר סוגים שונים של מחלות וסימפטומים הנלווים להן.

כאשר מגיע אליו חולה ומתלונן כאמור, מוטלת על הרופא המטפל החובה להפנות אותו לבדיקות ולמומחים רפואיים, ככל שיימצא לנכון, ולשלול או לאושש בעזרתם את ממצאיו.

לצורך כך עליו להסתמך על ניסיונו והידע המקצועי שלו ולבססם על דיאגנוזות, ולא להסתפק במה שעיניו רואות.

מבחנים אובייקטיביים לבחינת הרשלנות הרפואית

בתי המשפט קבעו, לא אחת, כי תביעת רשלנות רפואית, שמקורן בטעויות באבחון מחלה, תיבחנה על פי מבחנים אובייקטיבים הנגזרים מהנורמות הרפואיות שרווחו באותה העת.

כלומר, בתי המשפט ייבחנו את התנהלותו של הרופא המטפל על פי מבחן "הרופא הסביר" ועל פי הידע והספרות הרפואית המקובלת בעת מתן האבחון המוטעה. השאלה שתישאל תהא: האם הרופא הסביר היה מאבחן כך באותו המקרה ובאותה העת?

במידה והתשובה לבחינה זו תהא חיובית ויימצא כי הרופא המטפל נהג כרופא הסביר, בנסיבות העניין, או אז לא יכירו בטעותו זו כרשלנות רפואית והוא יהא פטור מאחריות לנזקו של התובע.

אולם, במידה וימצא כי הרופא לא פעל על פי הסטנדרט המצופה מהרופא הסביר, תוטל עליו האחריות וייקבע כי אכן בוצעה בתובע הרשלנות הרפואית הנטענת.

אך אין זה סוף ההליך, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית – שכבר הוכחה – לבין הנזק שנגרם לו. במידה ויצליח להוכיח קיומו של קשר סיבתי, כאמור, יזכה בתביעתו.

חובת זהירות מוגברת

בתי המשפט קבעו, לא אחת, כי על הרופא מוטלת החובה להעמיק ולחקור ולא להסתפק בבדיקות שטחיות ובסיסיות. ב-ע"א 2694/90, הדסה נ' מימון ואח', פ"ד מ"ו(5) 628 , קבע בית המשפט כי :

"במסגרת חובת האבחון של מחלה אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמתן.

חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות.

לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שראות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי חולה הנזקק לטיפולו ולקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע באבחון נכון".

תופעות הלוואי של הגברת חובת הזהירות

הצבת רף דרישות גבוה המתבטא בחובת זהירות מוגברת המוטלת על רופאים, נותנת פרשנות רחבה למושג "הרופא הסביר" ומשכך חושפות את ציבור הרופאים, יותר מתמיד, לתביעות בגין רשלנות רפואית, במידה ואכן לא פעלו על פי הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מהם.

ככל שבתי המשפט ירחיבו את הדרישות המקצועיות מהרופאים, כך בהתאמה תגדלנה התביעות בשל רשלנות רפואית.

השאלה היכן עובר הגבול, בכדי לא להגיע למצב בו הדרישות מציבור הרופאים נוקשות מידי ויביאו לרפואה מתגוננת, שתפגע בסופו של יום, בחולה.