כלל "הדבר מעיד על עצמו" בתביעות רשלנות רפואית

דיני נזיקין מעניקים כללי עזר ראייתיים המעבירים את נטל הראיה אל הנתבע. כללים אלו תקפים במקרים בהם קיימת עמימות עובדתית בנוגע לנסיבות שהביאו לידי קרות הנזק.

תפקידו של הכלל בתביעות רשלנות רפואית הוא להשוות את מעמדו של התובע, שאינו יודע את פרטי הרשלנות שגרמה לנזק, עם מעמדו של תובע היודע אותם. הכלל מעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

היות ורשלנות רפואית אינה מעוגנת בפני עצמה בחוק הישראלי, מוקדשים שני סעיפים בפקודת הנזיקין על מנת להגדיר אותה.

על פי פקודת הנזיקין, בית משפט יכול להבחין בין סוגים שונים של רשלנות רפואית: התרשלות בטיפול הרפואי עצמו, התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

פקודת הנזיקין קובעת כי רשלנות בתחום הרפואי פירושה מתן שירותים תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה וגרימת נזק למטופל, שלא היה נגרם אלמלא הסטייה.

רשלנות רפואית היא מהבחינה הזו סוג מסוים של רשלנות ותביעות אזרחיות בגין עוולת הרשלנות משויכות לפיכך אל דיני נזיקין.

ניתן לקבל פיצויים מהנתבע בגין הנזק שנגרם לתובע עקב הרשלנות, המתארת רמה של אשמה אותה אמור בית המשפט לקבוע.

מתי ניתן להעביר את נטל הראיה אל הנתבע?

רשלנות בנזיקין מסווגת כעוולת מסגרת אשר אינה מגדירה התנהגות פסולה באופן ספציפי, אלא רק חלה על מקרים שונים בהם התרשלות הנתבע הביאה לנזק של התובע.

כל עורך דין רשלנות רפואית יודע כי על מנת לזכות בתביעה צריך התובע להוכיח מלבד את התרשלות הנתבע, גם חובת זהירות של הנתבע כלפי הניזוק ובעיקר קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין ההתנהגות הרשלנית.

באופן עקרוני מונח נטל ההוכחה לקיומם של יסודות אלו על התובע. מנגד, יש מקרים מיוחדים בהם החליט המחוקק כי ראוי להעביר את נטל הראיה מהתובע לנתבע.

מקרים אלו מופיעים בסעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין, והכלל "הדבר מעיד על עצמו" הוא האחרון בשורת הסעיפים.

תובע המעוניין להעביר את נטל הראיה אל הנתבע צריך להוכיח את התנאים הקבועים בחוק. התנאי הראשון הוא חוסר ידיעתו של התובע, בכוח או בפועל, לגבי העובדות הספציפיות שהביאו לגרימת הנזק.

התנאי השני הוא שליטת הנתבע בנכס המזיק והתנאי השלישי בא לידי ביטוי כאשר תוצאות המקרה מתיישבות עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר שלא.

במידה ודרישות הסעיף מתקיימות במלואן, עובר נטל הראיה אל הנתבע. השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא האם חובת הראיה פירושה הטלת חובת הבאת הראיות, או החובה להציג הסבר שיגבר על גרסתו של התובע.

האבחנה בין הפירושים למושג "חובת הראיה" כפי שמופיע בלשון החוק היא משמעותית בעיקר במצבים בהם גרסאותיהם של התובע והנתבע התקבלו באותה מידה.

מקרים נפוצים בהם ניתן לטעון כי "הדבר מעיד על עצמו"

השימוש בכלל "הדבר מעיד על עצמו" מתרחב עם השנים לתחומים רבים.

המאפיין המקשר בין המקרים הוא שכתוצאה מאופי התאונה לרוב אין לנתבע מידע על השתלשלות העניינים שהביאו לקרות הנזק.

לדוגמא, ניתן לטעון כי "הדבר מעיד על עצמו" בתאונות דרכים מהסוג של מכונית הסוטה ממסלולה, הולך רגל הנדרס על ידי אופנים באור יום וכן הלאה.

מקרים אחרים הם של התרסקויות, בהן מורה הניסיון כי מטוסים המטופלים כראוי אינם מתרסקים ולכן במקרה בו נופל מטוס ואין עדות למזג אוויר רע, תקלה טכנית וכן הלאה, ניתן לטעות לרשלנות של הטייס.

כפי שאפשר לראות, כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו תקף רק ברשלנות רפואית. הוא מהווה אמצעי עזר חשוב בתחום המשפט ולכן רצוי להשתמש בו באופן מקצועי.