אובדן סיכויי החלמה כראש נזק ברשלנות רפואית

אבדן סיכוי החלמה

ראש נזק של "אובדן סיכוי החלמה", יוכר בנסיבות בהן, חולה ניזוק בשל רשלנות רפואית, (שיכולה להתבטא בין השאר בהתרשלות באבחון, טיפול רפואי לקוי, וכו') שכתוצאה ממנה, איבד החולה אחוזים מסיכויו להחלים.

תביעת רשלנות רפואית בגין ראש נזק של "אבדן סיכויי החלמה", תקום כאשר אין המדובר ברשלנות רפואית שגרמה לנזק רובו ככולו, אלא המדובר ברשלנות רפואית שגרמה להפחתת הסיכוי להחלים.

"אבדן סיכויי החלמה" כראש-נזק בר פיצוי בתביעות בגין רשלנות רפואית

בתי המשפט קבעו, כי ראש-נזק של אובדן סיכויי החלמה, שנגרם בגין רשלנות רפואית, יכול לזכות נפגע בפיצוי כספי.

בתי המשפט השוו לעניין זה בין דיני הנזיקין לבין דיני החוזים , בקובעם, כי לפי העקרונות הכלליים של דיני הפיצויים, על המזיק לפצות את הניזוק על הנזק שגרם לו במעשהו או במחדלו.

ב- ע"א 231/84 קופת חולים נ' פאתח, פ"ד מ"ב(3) 312, קבע בית המשפט העליון, כי "… אבדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי… התהליך הוא של אמדן לגבי 'מה היה קורא אילו', שאחד ממרכיביו הוא תחזית לאחור".

החזרת המצב לקדמותו

ב- ע"א 231/84 הדגיש בית המשפט העליון, כי "שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, ל"אזן" את העוול שנגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נשוא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע. לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ- 50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות".

"אבדן סיכויי החלמה" בעת עמימות ראייתית בתביעת רשלנות רפואית

ישנם מספר פתרונות בדני הנזיקין שמטרתם לפתור חסרים ראייתיים. ביניהם ניתן למצוא את הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ואת דוקטרינת "הנזק הראייתי".

ראש הנזק של "אובדן סיכויי החלמה", יכול גם הוא לשמש את בתי המשפט בנסיבות בהן קיימת עמימות ראייתית.

מקום בו יש מחלוקת בין הניזוק למוסד הרפואי באשר לדרכי הטיפול שננקטו ואין לניזוק אפשרות לבסס את הרשלנות הרפואית לה הוא טוען, כולה או מקצתה,

אך עם זאת, ברור כי המוסד הרפואי התרשל ובכך סיכן את הניזוק, אך קיים קושי ראייתי להוכיח כי הנזק נגרם הלכה למעשה, כתוצאה מהסיכון שיצרה ההתרשלות הרפואית, יישא המוסד הרפואי בנזק כולו.

כלומר, בנסיבות בהן ההתרשלות של המוסד הרפואי מוכחת ואין עליה עוררין, והמחלוקת סבה סביב הזיקה בין הסיכון שנוצר, בעקבות הרשלנות הרפואית, לבין הנזק שנגרם לחולה (כולו או חלק ממנו).

על הניזוק להוכיח כי נתקיימו בעניינו היסודות המקימים תביעה בגין ראש הנזק של "אובדן סיכויי החלמה".

כן עליו להוכיח על פי מאזן ההסתברויות, כי המוסד הרפואי גרם ברשלנותו לנזק הנטען, ומשהצליח הניזוק להוכיח כאמור, החבות של הנתבע, הלוא הוא המוסד הרפואי, תתפרש על הנזק כולו.

עמד על כך כב' השופט ריבלין ב-ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' זכריה כהן, בקובעו כך:

"הרעיון העומד מאחורי הדוקטרינה הוא קביעת ראש-נזק של "אבדן סיכויי החלמה", כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העוולה ביחס לראש-נזק זה. הדוקטרינה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של "הכל או כלום". שהרי, מחייבת היא את התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבע גרם ברשלנות לנזק מן הסוג האמור, ומשנקבע שכך הוא, החבות נסבה על הנזק כולו …..

המדובר כאן בנזק של פגיעה בעצם סיכויי ההחלמה, להבדיל מן התוצאה העשויה להתגשם בסופו של יום."