אי הסכמה לטיפול רפואי כעילת תביעה ברשלנות רפואית

התפיסה הפטרנליסטית שגרסה, כי הרופא יודע כל, מתוקף התמחותו וניסיונו, וככזה יכול הוא להחליט על דרכי הטיפול בחולה, בלי ליידע אותו ובלי, חלילה, לקבל את אישורו טרם לטיפול, חלפה לה מהעולם. 

כיום, בעידן המודרני בו הידע זמין לכל ורופאים אינם נחשבים למתת האל לאנושות שכל דבריהם קודש, ניתנה לחולה הזכות והחובה להיות אחראי לשלמות גופו.

הסכמה מדעת לטיפול רפואי, פירושה, הטלת חובה על הרופא המטפל לקבל את הסכמתו של החולה, מראש ומדעת, לביצוע הטיפול בו.

על הרופא מוטלת החובה להציג בפני החולה את אופן הטיפול, דרכי טיפול חלופיות, מטרות הטיפול, סיכונים הכרוכים בו, ותופעות הלוואי, אם ישנן. לחולה מוקנת הזכות לסרב לטיפול או לאשר אותו.

הפרה של חובת הגילוי, כאמור, מבססת תביעה בעילות של רשלנות רפואית ותקיפה.

תקיפה ורשלנות רפואית

בנסיבות בהן סירב חולה לדרך הטיפול שהוצעה לו ועל אף סירובו בוצע הטיפול, או הסכים לדרך טיפול שונה מזאת שבוצעה בו בפועל, או שהוצג לו מידע חלקי בלבד, מקימות התנהגויות פסולות אלו את היסודות של עבירת התקיפה והרשלנות הרפואית, הן על פי המשפט הפלילי והן על פי זה האזרחי :

סעיף 378 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 דן בעבירת התקיפה. סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין הדנים בעבירת הרשלנות. כן ניתן לבסס תביעה בגין פגיעה בפרטיות, על פי סעיף 1(2) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

כאמור, גילוי מידע חלקי לחולה וטיפול רפואי שלא בהסכמתו, מבססת את עבירת התקיפה והרשלנות הרפואית. בשל קשיים ראייתיים לצורך ביסוס תביעה בה נדרש להוכיח אי גילוי מידע/מידע חלקי – הן במישור החוזי והן בזה הנזיקי – הנטייה כיום לתבוע על פי עוולת התקיפה או בעילה של רשלנות רפואית.

היקף המידע שיש לגלותו

כאמור, הפרה של חובת הגילוי מבססת תביעה בעילה של רשלנות רפואית ותקיפה. השאלה מהו היקף המידע שחובה על הרופא למסור לחולה? בתי המשפט קבעו כי החובה למסור מידע לחולה, אינה פירושה כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים הקיימים.

אלא, החובה מתפרסת על הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו האם להסכים לטיפול הרפואי, אם לאו.

ב- ע"א 470/87 אלטורי נ' מ"י פ"ד מ"ז(4) 146 דן בית המשפט בתביעת רשלנות רפואית.

שם נקבע, בעניין זה כי "חובת הרופא להתריע לפני החולה מראש על הסיכונים הכרוכים בקבלת הטיפול מוגבלת לסיכונים שהם מהותיים בנסיבות העניין, כשמטרת האזהרה היא לספק לחולה את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו אם להזדקק לטיפול אם לאו".

הקשר הסיבתי בין אי גילוי המידע לבין הנזק בתביעות רשלנות רפואית

טיפול רפואי ללא גילוי מידע מלא ומהותי מהווה הפרה של חובת זהירות שחב הרופא כלפי החולה, ומקום בו נגרם נזק, שומה על הרופא לפצותו.

בהקשר זה בתי המשפט קבעו כי הקשר הסיבתי, במקרים של אי גילוי מידע, לא יבחן לאורם של מבחני הסיבתיות המקובלים, שכן בתור שכאלה הם אינם מתאימים למקרים בהם בית המשפט צריך להכריע בצורה היפותטית,

מה היה מחליט חולה אילו מסרו בידיו הרופאים את מלוא המידע על סיכוייו וסיכוניו.

לצורך כך, בית המשפט ישקול כיצד עשוי היה החולה להגיב, אילו קיבל את מלוא המידע האמור, האם היה מחליט להימנע ממנו אם לאו.

לצורך קביעה כאמור, ייעזר בית המשפט באומדן אובייקטיבי של החולה הסביר ודרך התנהלותו בנסיבות העניין.

חוק זכויות החולה

סעיף 13 לחוק זכויות החולה דן בנושא הסכמה מדעת ואוסר באופן גורף על מתן טיפול רפואי, בטרם התקבלה הסכמה מדעת של החולה.

הסעיף מפרט מה נכלל במונח "מידע רפואי" אותו נדרש הרופא המטפל לפרוס בפני החולה, ומציין כי יימסר לחולה רק המידע הדרוש לו "באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע".

סעיף 14 לחוק זכויות החולה דן באופן מתן ההסכמה מדעת, וקובע שיכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

"הרעיון העומד מאחורי הדוקטרינה הוא קביעת ראש-נזק של "אבדן סיכויי החלמה", כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העוולה ביחס לראש-נזק זה.

הדוקטרינה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של "הכל או כלום". שהרי, מחייבת היא את התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבע גרם ברשלנות לנזק מן הסוג האמור, ומשנקבע שכך הוא, החבות נסבה על הנזק כולו …..

המדובר כאן בנזק של פגיעה בעצם סיכויי ההחלמה, להבדיל מן התוצאה העשויה להתגשם בסופו של יום."