חייל שנפגע מרשלנות רפואית

לעיתים קרובות מידיי נכנסים לרופא הצבאי מיני חיילים ומתלוננים על מחושים שונים בגופם ומנסים בדרכים לא דרכים, לקבל חופשות הביתה או לכל הפחות פטורים ממשימות שונות.

ריבויי חיילים שכאלו גורמים לרופאים הצבאיים לנקוט בגישה זהירה וחשדנית המטילה ספק באמינותם של חיילים הבאים אליהם בכדי לקבל טיפול.

בעקבות גישה חשדנית זו, קורה , לא אחת, שחייל מתלונן על סימפטומים ונענה בזלזול, וסופו של אי האבחון, לעיתים בלתי הפיך. זוהי רשלנות רפואית ותירוצים לא יתקבלו בהבנה.

בנסיבות בהן חייל, במהלך שירותו הצבאי, נפגע, בין אם המדובר בפגיעה פיזית או נפשית, יוכר הוא כנפגע על-פי הסדר מיוחד שנקבע בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959.

החוק נותן מענה לחייל שנפגע בעת שירותו הצבאי ואין נפקא מינה אם מדובר בשירות סדיר, קבע, או מילואים.

הקשר הסיבתי בין הרשלנות הרפואית לבין השירות הצבאי

חוק הנכים דורש כתנאי להתקיימותו, קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לבין השירות הצבאי.

רשלנות רפואית שמקורה באי אבחון מחלה במועד או אי טיפול מתאים, במהלך שירות צבאי, עשויה לגרור תביעה על פי חוק הנכים ולזכות את החייל בתגמולים. עם זאת, אי די להוכיח כי נגרמה/הוחמרה מחלתו של החייל במהלך שירותו הצבאי.

לצורך התקיימותו של הקשר הסיבתי נדרש להוכיח, כי מחלתו של החייל נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי, הנגוע ברשלנות רפואית, שניתן במהלך השירות הצבאי, ובשל כך, התפרצה/הוחמרה המחלה.

רשלנות רפואית באבחון מחלה

גם בנסיבות בהן שכנה בחייל מחלה, שלא אובחנה ערב גיוסו לצה"ל, והתגלתה במהלך שירותו הצבאי (גם אם טופל החייל ערב הגיוס בתופעות הלוואי של המחלה, מבלי להיות מודע לה) יוכר החייל כנפגע מכוח חוק הנכים ומחלתו תוכר כנובעת מן השירות הצבאי.

כאשר חייל מתגייס לצה"ל נאסרת עליו הזדקקות לקופת חולים פרטית. כל טיפולו הרפואי מסור בידי הצבא. לפיכך, כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל, במסגרת השירות הצבאי, נגוע ברשלנות רפואית, המתבטאת באי אבחון מחלה במועד, הקשר הסיבתי מתקיים.

בפס"ד ע"א 835/94 מלמד נ' קצין התגמולים, פס"מ תשמ"ג (ג) 173, נקבע כי מכיוון שאין לו לחייל אלא את הרפואה הצבאית, ונאסר עליו לפנות לרפואה פרטית, "כפייה" זו יוצרת מאליה את הקשר הסיבתי הנדרש.

אלא שגישה זו לא עמדה במבחן הזמן ופסקי דין אחרים קבעו כדרישת יסוד את רכיב הרשלנות הרפואית במהלך טיפול רפואי הניתן במסגרת השירות הצבאי.

ב- ע"א 342/76 כהן נ' ק"ת (לא פורסם) נקבע בעניין זה, כי: "העובדה שטיפול רפואי הדרוש לאדם ניתן לו על ידי רופאה של חיל הרפואה והוא באשר אדם זכאי לטיפול כזה בתקופת שירותו בצבא, אין בה כשלעצמה די לעשות את הטיפול הרפואי לארוע צבאי".

פסק הדין הנ"ל קיבל משנה תוקף בפסיקה מאוחרת יותר . ב- רע"א 5642/99 שנאור נ. ק"ת תק על 96 (2), נקבע כך: "כאשר חייל נזקק לטיפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם השרות ולא כלום ובעקבות גילוי המחלה

והטפול בה או בסיבוך הנוצר בעקבותיה בדרך הרגילה והמקובלת נגמרה לו נכות – לא נוצרה זיקה של סיבתיות עם השירות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השרות".

הוראות מיוחדות בחוק הנכים

בחוק הנכים קיימת תקופת התיישנות מיוחדת הקובעת משך זמן של שלוש שנים בין שחרור החייל מהשירות הצבאי בגין האירוע שגרם לנכותו, לבין הגשת התביעה.

הוראה נוספת קובעת, כי חייל אשר הקדים ותבע את הביטוח הלאומי להכרה בנכותו, מאבד את זכותו לתבוע על פי חוק הנכים.

דין אחד לשוטר וחייל

על פי חוק המשטרה (נכים ונספים), תשמ"א-1981, דינו של שוטר מקביל לדינו של חייל וכל הטבה הניתנת לחייל תינתן גם לשוטר.