דין ההתיישנות אורב לכל תביעה שתרצו להגיש. המחוקק קבע כי האפשרות לתבוע מוגבלת בזמן, ולאחר תום התקופה הקצובה בחוק לא ניתן להגיש תביעה גם אם ישנה עילה לכך. במאמר זה נסקור את דין ההתיישנות בהקשר של תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית בלידה.
דין התיישנות – מהו
המחוקק קבע לכל עבירה [למעט עבירות בודדות שהוצאו מהכלל] 'תאריך תפוגה' שלאחריו לא ניתן להגיש תביעה. תקופה זו קרויה: תקופת ההתיישנות.
ישנן כמה סיבות לדין ההתיישנות. אחת מהן נוגעת לזכותו של הנתבע להגן על עצמו, והטענה היא כי לאחר תקופה ארוכה יהיה קשה לנתבע לאתר מסמכים ועדים שיטהרו את שמו.
סיבה נוספת היא הרצון לאפשר לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככל שהתביעה תוגש מוקדם יותר כך יהיה קל יותר לחקור אותה לעומק ולהגיע לאמת.
סיבות נוספות: 'חוסר עניין לציבור' לערוך משפט כל כך הרבה זמן לאחר ביצוע העבירה; 'אינטרס ההסתמכות' של אנשים שעושים עסקים עם הנתבע, ויתקשו לברר כל כך הרבה זמן לאחור האם עברו נקי.
תקופת ההתיישנות בתביעות בגין רשלנות רפואית
ס' 5 לחוק ההתיישנות קובע כי בתביעות שאינן מקרקעין תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. משום כך תביעת רשלנות רפואית רגילה מתיישנת לאחר 7 שנים.
אולם כאשר מדובר בקטין, סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי הזמן בו התובע קטין לא ייחשב במניין תקופת ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות תתחיל להימנות מאז הגיעו לגיל 18.
משכך, הורים לילד שניזוק בילדותו או במהלך הלידה בגין רשלנות רפואית, יוכלו לתבוע עד 7 שנים לאחר גיל 18 של הילד, שזה בעצם עד גיל 25 שלו.
זו הסיבה שחלק גדול מכלל תביעות הרשלנות הרפואית, הן תביעות בשל נזקי קטין. תקופת ההתיישנות המורחבת מגדילה את טווח הזמן שבו ניתן להגיש תביעה, וממילא מגדילה את הסיכוי שתוגש תביעה.
תקופת ההתיישנות נמנית מהרגע שנודע על הרשלנות הרפואית
סעיף 8 לחוק ההתיישנות:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
מכאן ניתן ללמוד כי אם הנזק הרפואי נודע רק לאחר זמן, תקופת ההתיישנות חלה מהרגע שנודע הנזק, ולא מהרגע שבו קרה הנזק.
למשל, אם מדובר בפגיעה באיבר פנימי שקרתה בשלב מוקדם אך התסמינים התגלו בשלב מאוחר – תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות רק מהרגע שנתגלו התסמינים.
כמו כן – וזה חשוב יותר לעניין תביעות פיצויים בגין רשלנות רפואית – אם הנזק היה ידוע, אך לא הייתה שום אינדיקציה לכך שמקורו ברשלנות של רופא, ורק מאוחר יותר נודע הקשר בין רשלנות הרופא לבין הנזק – תקופת ההתיישנות תחל להימנות מהרגע שבו נוצר החשד שמדובר ברשלנות רפואית.
רשלנות רפואית במהלך הלידה
רשלנות רפואית יכולה לקרות בכל שלב בחיים, אך הלידה היא בבחינת תקופה המועדת לפורענות, שכן הלידה היא דבר רגיש ומורכב שדורש אחריות רבה.
דוגמאות לרשלנות רפואית במהלך הלידה: רשלנות בזיהוי מצוקה עוברית במהלך הלידה, רשלנות בטיפול ביילוד במהלך הלידה, הימנעות מלידה מכשירנית או ניתוח קיסרי במידה שהם נדרשים או החלטה פזיזה על ביצועם במקרה שאינם נדרשים.
כאשר מתבצעת רשלנות רפואית במהלך הלידה, לא תמיד ניתן לראות את התוצאה מיד, ולעתים רק שנים רבות אחר כך מתגלה הנזק שמקורו ברשלנות שנעשתה בשעת הלידה. עם זאת, וכאמור לעיל, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות רק מרגע שנודעה הרשלנות הרפואית.
ניתן לתבוע בגין רשלנות רפואית בלידה לפחות עד גיל 25 של הילד
אם אתם מגלים כי ילדכם ניזוק מרשלנות רפואית בלידה, אתם יכולים להגיש תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית עד הגיע הילד לגיל 25. הסיבה: תקופת היותו קטין אינה עולה במניין ימי ההתיישנות, ומשום כך 7 שנות ההתיישנות נמנות רק מגיל 18 ואילך.
במידה ונודע לכם מאוחר יותר על הנזק או על הרשלנות שגרמה לו, תקופת ההתיישנות מתחילה מהרגע שהדבר נודע. מה שאומר, שאם נודע לכם על הרשלנות הרפואית רק אחרי גיל 18 של הילד, ניתן לתבוע אפילו אחרי גיל 25, כל עוד לא עברו 7 שנים מהרגע שנודע לכם על הרשלנות הרפואית.