רשלנות רפואית, פס"ד מלול

פסק הדין של עדן מלול הוא פסק דין טרגי של רשלנות רפואית בלידה אשר מעורר את כל השאלות הקשות ביותר של רשלנות רפואית. זהו התקציר של פסק הדין בעניינה. עדן מלול נולדה כפג לפני השבוע ה-30 להריון של אמה, ציפורה.

עדן סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי ושיעור הנכות שלה הוא 100%. סיפורה של עדן, כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין, הוא מקרה עצוב וטרגי ביותר של רשלנות רפואית בלידה. אמה של עדן נותחה בניתוח קיסרי אשר בוצע באיחור ולאור זאת, כך טענו הוריה של עדן, נגרם לעדן הנזק הנוראי והבלתי הפיך הזה.

עדן והוריה תבעו את בית החולים כרמל ואת קופחת חולים כללית בגין רשלנות רפואית אשר גרמה לנזק של בתם. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור עובדות המקרה, ביצוע הניתוח באיחור היווה רשלנות רפואית ועל כן בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם יחד ולחוד 40% מהנזק אשר נגרם לעדן. 60% מהנזק, כך קבע בית המשפט, נגרם לעדן על ידי הפגות עצמה ולא על ידי האיחור בו בוצע הניתוח הקיסרי.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעור. עדן והוריה ערערו על קביעת בית המשפט כי הנתבעים אחראים רק ל-40% מהנזק וביקשו להעלות את גובה הפיצוי בגין רשלנות רפואית. הנתבעים טענו בערעור בין השאר כי לא הוכח קשר סיבתי בין האיחור בניתוח לבין הנזק ועל כן אין עילה של רשלנות רפואית. בית המשפט העליון דחה את טענת הנתבעים לגבי אי קיומו של קשר סיבתי אך הפחית את אחוז הפיצוי של הנתבעים ל-20%.

עובדות המקרה

ציפורה, אמה של עדן הייתה בהיריון בסיכון גבוה והייתה לה ירידה מוקדמת של מי שפיר. בעלה של ציפורה, ארמונד, לקח אותה מיד אל בית החולים ושם החל דימום עקב הפרדת שלייה. הנתבעים אשר נתבעו בגין רשלנות רפואית, לא סיפקו תיעוד רפואי בדבר שעת התחלת הדימום ועל כן, קיבל בית המשפט את עדותה של ציפורה לעניין זה.

בית המשפט קבע כי הדימום החל בסביבות השעה 20:15. הניתוח הקיסרי בוצע בשעה 21:00 כאשר בנסיבות המקרה, כך כותב בית המשפט המחוזי , היה באיחור זה רשלנות רפואית. מדוע?

לאור העובדה כי ציפורה מלול הייתה בהיריון בסיכון גבוה ולאור העובדה כי הייתה לה ירידת מי שפיר מוקדמת, הנתבעים היו צריכים לצפות את האפשרות כי תצטרך ניתוח קיסרי והיה עליהם להתכונן לכך. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לאיחור בביצוע הניתוח ומצא כי מדובר במקרה של רשלנות רפואית.

רשלנות רפואית – העדר תיעוד רפואי

פסק הדין הזה מלמד אותנו על חשיבותו של התיעוד הרפואי. חובתם של רופאים לנהל רישום רפואי מסודר היא חובה אשר בתי המשפט מייחסים לה חשיבות רבה. העדר רישום רפואי בתיקי רשלנות רפואית מעביר את הנטל אל הנתבע להוכיח כי טענות התובע אינן נכונות. במקרה שלפנינו, שעת תחילת הדימום לא הופיעה במסמכים הרפואיים של הנתבעים. העדרו של תיעוד רפואי מהווה נקודת פתיחה בעייתית מאוד לנתבעים בתיקי רשלנות רפואית בכלל ובתיק זה בפרט.

ניסיונם של הנתבעים בגין רשלנות רפואית לטעון כי הדימום החל לאחר השעה שקבע בית המשפט לא צלח ובהעדר תיעוד רפואי, נסמך בית המשפט על עדותה של ציפורה מלול שהעידה כי הרופא הכונן הוזעק מביתו לשם ביצוע הניתוח הקיסרי וכי המתינו לבואו. משלא הציגו הנתבעים ראיות הסותרות את עדותה של ציפורה, בית המשפט קיבל את עדותה זו וכך קבע את שעת תחילת הדימום.

ההבדלים בין שתי הערכאות

בית המשפט העליון מצא כי הנתבעים אכן עשו מעשה של רשלנות רפואית אך החליט להפחית את אחוז הפיצוי של הנתבעים ל-20% בלבד. מדוע? מה מקור ההבדל המהותי הזה?

1. קביעת בית המשפט המחוזי – בית המשפט המחוזי קבע כי 60% מהנזק שנגרם לעדן מלול נגרם בשל כך שהיא נולדה פגה. בית המשפט החליט כי הנתבעים חבים ב 40% פיצוי כאשר הדגש של המחוזי, לפחות לראייתו של העליון, הייתה על הדימום עצמו ועל תרומתו לנזק ופחות על הצורך הדחוף לנתח. יש כאן בעיה מסוימת היות שעצם קיומו של הדימום אינו באחריותו של בית החולים.

2. קביעת בית המשפט העליון – ערכאת הערעור ראתה בפסק דינו של המחוזי ככזה המתרכז יותר בדימום עצמו כגורם פעיל מאשר בצורך הרפואי הדחוף לבצע את הניתוח הקיסרי. לאור זאת, החליט בית המשפט העליון לצמצם משמעותית את אחוז הפיצוי של הנתבעים בגין רשלנות רפואית וקבע כי עליהם לשלם רק 20% פיצוי.

3. מסקנה ונימה אישית– בבואו לפסוק בתיקים של רשלנות רפואית, צריך בית המשפט להכריע במאזן הסתברויות אשר לעיתים רבות הוא עמום ביותר, כמו במקרה שלפנינו. הראייה הטובה ביותר לכך היא ללא ספק ההבדל התהומי בין פסיקת בית המשפט המחוזי לבין פסיקת בית המשפט העליון לעניין אחוז הפיצוי. אני מודה כי נפשי וליבי מתקשים להבין את אחוז הפיצוי הקטן הזה שנפסק למשפחת מלול אך למרבה הצער, רשלנות רפואית היא קשה להוכחה ולא תמיד אנחנו זוכים לצדק אמיתי בעניין זה.